סגן אוריאל פרץ, מפקד בסיירת גולני, חלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. אבל אמו מרים ידעה שבנה הבכור לא יֵצא בשלום מלבנון, ומיום שהתגייס הפכה לאישה המחכה לבשורה, בשורה של אסון.
בנובמבר 1998 נפגע אוריאל בהתפוצצות מטעני חבלה שטמנו אנשי חיזבאללה לחיילי צה"ל. הוא היה בן 22 במותו.
את הכאב על מות בנה תרגמה מרים לעשייה חינוכית והתנדבותית, והחלה לנדוד בין בתי ספר ובסיסים צבאיים, מספרת על חזון המנהיגוּת של בנה, אשר כתב: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל, ומי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה."
אך לדאבונה, במרס 2010 נאלצה מרים לעמוד במבחן נוסף: בנה השני, רב-סרן אלירז פרץ, נהרג בתקרית אש קשה ברצועת עזה, כמעט שתים-עשרה שנים אחרי שספד לאחיו הבכור במילים: "על הדרך הנכונה לפעמים משלמים מחיר. את מחיר החיים." אלירז, בן 32 במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, בהם תינוקת שהיתה אז בת חודשיים.
האֵם אשר איבדה את שני בניה וגם את בעלה, שלבו לא עמד בנפילת בנו הבכור, הפכה בן לילה לסמל של שכול ושל עוצמה.
בדצמבר 2010, כשהעניק לה אות הוקרה, אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "יכולתה של מרים להמשיך לבטא את הכאב הגדול, ולנתב אותו לתרומה לאפיקי החינוך והעיצוב של דור העתיד, היא מופת ומודל השראה מרגש לכולנו."
מרים פרץ, ילידת קזבלנקה, גדלה במעברת חצרים בבאר שבע, למדה חינוך באוניברסיטת בן גוריון והלכה אחרי בעלה לשארם-א-שייח', גידלה שישה ילדים והיתה שותפה לגידולם של אלפי ילדים אחרים כמחנכת וכמנהלת נערצת.
סמדר שיר משרטטת את סיפור חייה, שהוא סיפור של אֵם ומולדת, של אהבת הארץ, אהבת העם והמדינה, ושל ניצחון הרוח והאמונה.
