אוטוביוגרפיה של ריצה

"בן שיחי היה מדריך בחדר כושר בבית מלון בשיקגו. גופו היה מחוטב ושרירי, והילוכו אמר הדר של טווס נפוח מחשיבות עצמית. הוא לבש מכנסיים שחורים וצמודים שהבליטו את ירכיו ומה שביניהם. במרווח שבין המכנסיים לגופייה הציצה בטן מעוצבת כקוביות, [...] לא יכול היה להיות ניגוד מוחלט יותר בין אותו גברתן אמריקאי מטורזן ומסוגנן לביני. קטן קומה, שמן, רופס, נבוך ולבוש בחולצת טריקו מרופטת, שקצותיה מידלדלים, ובמכנסי התעמלות ארוכים שלבשנו בשיעורי התעמלות בבית הספר לפני ארבעים שנה..."

כך, רחוק מלהיות הרואי, התחיל מסלול הריצות הארוכות של העיתונאי יוסי מלמן, שבגיל ארבעים וארבע היה למרתוני סט ולאירונמן.
בלשון קולחת וחפה מכל פוזה פורש המחבר את סיפורו המרתק של ילד, עולה חדש מפולין, שרצה בכל מאודו להיות ישראלי. בספרו אוטוביוגרפיה של ריצה משתרגים יחדיו סיפורי הריצה מחייו הבוגרים והתחנות המרכזיות שהיוו לו השראה: קן השומר הצעיר, הפועל תל אביב, קיבוץ בית אלפא וסיירת שקד. כי אם נדמה בתחילה שיוסי מלמן התגלגל במקרה לריצת המרתון, הרי שהרבגוניות של חייו מעידה על כך שהנחישות וההתמדה, תכונות הכרחיות לרץ למרחקים ארוכים, היו טבועות בו מאז ומתמיד: הוא רץ מרתונים, השתתף בתחרויות טריאתלון ואירונמן ברחבי העולם, לא הסכים להכיר במגבלות הגוף וגם התקף הלב לא מנע ממנו להמשיך לרוץ. וכך המסר שהוא מבקש להעביר לנו – "אם אני יכול – כל אחד יכול", מהדהד בעוצמה כל העת