"הגורם המעצב את חיינו הוא המלחמה. היא כה מושרשת בהווייתנו, עד שרכשה לה מעמד כרעיון המסדר של החברה הישראלית, ועד היום יש כאלה הרואים בה עניין רב תועלת".
תמיד טענתי שתי טענות לא רגילות; האחת, "צה"ל הוא צבא שברירי", והשנייה, "לא אהיה מופתע אם וכאשר נופתע". מאז גדלה ישראל ונאלצה לעבור מאסטרטגיה של מתקפה למגננה, צה"ל הסדיר היה קטן עבור הסכנות והצרכים, עוצמתו במילואיו. הפתרון היה ההרתעה המודיעינית, שאף פעם לא ניתנה, שהיתה הקו האחרון שמאחוריו לא היו כוחות סדירים מספיקים. לכן היו הפתעות, זו אחר זו.
"הרמטכ"ל הוא גם מדינאי, אף שהוא לובש מדים. כיוון שהרמטכ"ל נמצא בתווך בין המדינאים לחיילים, במהותו הוא איננו איש צבא בלבד. הרמטכ"ל הוא מדינאי מעצם תפקידו הצבאי".
"ישראל לא מרתיעה את יריבותיה מאז תקופת פעולות התגמול, ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים, אלא לפרקי זמן קצרים החולפים עד מהרה. כאשר הצלחנו להרתיע – היריב עקף את ההרתעה לכיוון שונה, על פי רוב מוצלח מקודמו. הרתעה, ודווקא מוצלחת, היא תמיד קצרת ימים".
"דווקא אחרי שנכבשו טריטוריות במדינות שכנות לא היה לישראל עומק אסטרטגי, משום שלא היתה אפשרות להבטיח הגנה עליו. המטכ"ל והממשלות לא התעלמו מהבעיה, והמענה היה התרעה מודיעינית. מענה יחיד מול מציאות נטולת ודאות, רבת סתירות ורבת מתחים".
"לאומיות, בכל מקום בעולם, סובלת מפרנויה והיא זקוקה לאויב מאיים. בשביל לצקת תוכן ממשי ללאומיות אנו בונים 'אחר', ולו צורה שונה ולכן מאיימת שאנחנו יכולים להשליך עליו את הפרנויה שלנו. אם האחר החיצוני נחלש, אנחנו מחפשים אותו בתוכנו".
ד"ר דב תמרי, תת־אלוף בדימוס, צנחנים, סיירת מטכ"ל, שריון ומודיעין.
