ספר זה מתמקד בסוגיות של ארוטיקה ובשאלות על זהותו של האדם הישראלי, כפי שהן עולות מיצירות נבחרות בשירה ובסיפורת, המהוות ציוני דרך בספרות שנוצרה בארץ מאז שנות ה-20 למאה הקודמת. תפיסת המיניות הגברית והנשית נבחנת, תחילה, בשירה המעונגת בערכי ההתישבות החלוצית ובזיקה לאדמה (אברהם שלונסקי), ומסכת הערכים החלוצית עצמה, כשהיא נעשית בסיס לעיצוב זהותו של "הצבר" הצעיר - נבדקת בשירה לילדים (המשורר זאב). שיר של אישה מאותה תקופה נבחן, לעומת זאת, כמייצג מתח בין הרצון לתת מבע למיניות הנשית לבין הצורך לרסן אותו (לאה גולדברג). לאחריו, מתבררת משמעותו של מרד נשי בשירה כנגד הגבלת המיניות הנשית וביטוייה, כאשר נשמעת הצהרת עוצמה נשית שמקורה בהוויה ארכאית-ארכטיפית (ש.שפרה), ואילו מכלול שיריה של משוררת למבוגרים ולילדים, מוצג כמבע ללבטי זהות אישית ונשית על רקע היותה חברת קיבוץ ובין מייסדיו (מירה מאיר). תפיסה חדשה בתכלית עולה, ממכלול יצירתה השירית של משוררת צעירה (יונה וולך), ובמרכזה - מורכבות הזהות הנשית וייסוריה, וביחוד - תפיסת האלימות לא רק כמאפיינת את יחסי הגבר והאישה, אלא גם כהשתקפות האלימות שבבסיס הקיום האנושי.
בנוסף, מוצגות בספר יצירות המבטאות תהייה על הזהות האישית של זה שהגיע לכאן לאחר השואה, אם בשירה (איתמר יעוז-קסט) ואם בסיפורים וברומן, שבהם שלובים לבטי הזהות האישית בלבטי זהות גברית ונשית ובמאבק להישרדות בהוויה הישראלית (שמאי גולן). ההישרדות ככורח קיומי לנוכח ההתמודדות עם השכול והזיכרון, מוצגת ביצירת סיפורת שהישרדות זו עומדת במרכזה (יהודית הנדל), ואילו תפיסת ההישרדות כהתמודדות קיומית עם משא הזהות המשפחתית, מתבררת מתבניות התשתית בסיפורים וברומן, שבהם נחשפים היבטים מגוונים בהוויה הישראלית (סביון ליברכט).
ומעל הכל, מתבררת גדולתה של הספרות, שבכוחה לחשוף, לבטא ולהאיר בעוצמה שאלות יסוד בקיום הישראלי.
