פסיכואנליזה התייחסותית

מאז ראשית שנות השמונים של המאה העשרים מתרחש שינוי כביר ממדים בפסיכואנליזה האמריקנית.
הוא בא לידי ביטוי בתנועה נרחבת הרחק מהניסוחים התאורטיים הפסיכואנליטיים הקלאסיים המעוגנים בתאוריית הדחף שך פרויד, אל עבר מודלים של נפש והתפתחות המעוגנים ברעיונות של יחסי אובייקט.

גם בפרקטיקה הקלינית התרחשה תנועה תואמת הרחק מהעקרונות הקלאסיים של ניטרליות, הימנעות ואנונימיות, אל עבר תפיסה אינטראקטיבית של הסיטואציה האנליטית, המציבה בקדמת הבמה את היחסים האנליטיים עם הזרמים הרגשיים העצמתיים ההדדיים שמאפיינים אותם.
התפתחויות אלה ניכרות כמעט בכל האסכולות של הפסיכואנליזה בארצות הברית, מהמסורתיות ביותר ועד לרדיקליות ביותר.

המעיין הנובע של חידושים אלה מקורו בעבודתה של קבוצת פסיכואנליטיקאיים שנאבקו לשלב בין היבטים של פסיכואנליזה בין-אישית, מגוון תיאוריות בריטיות של יחסי אובייקט ופמיניזם פסיואנליטי. למרות שלא הציגו עצמם כאסכולה, תיאורטיקנים אלה יצרו מסורת מובחנת של מחשבה ושל פרקטיקה קלינית פסיכואנליטית שהפכה להיות בעלת השפעה רבה בתוך הפסיכואנליזה בארצות הברית.