אסתר ספרן פויר גדלה בבית שלא דיברו בו על העבר. כבת להורים ניצולי שואה, היחידים מקרב בני משפחותיהם ששרדו, היא גדלה בבית אפוף שתיקה שהנציח את הטרגדיה. לכן גם אחרי שהתחתנה, עשתה קריירה וגידלה את ילדיה, הרגישה שהיא ממשיכה לחפש.
כשאמה של אסתר הזכירה כבדרך אגב שלאביה הייתה משפחה קודמת, אישה ובת שנספו בשואה, החליטה אסתר לברר מיהן, ואיך אביה שרד. חמושה בתמונת שחור־לבן ובמפה מצוירת ביד, היא טסה לאוקראינה כדי לאתר את השטעטל שאביה הסתתר בו בזמן המלחמה. מה שגילתה שם עיצב מחדש את זהותה והעניק לה סוף־סוף הזדמנות להתאבל.
אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן הוא סיפור נוקב ונוגע ללב, המגולל לא רק את מסעה של אסתר, אלא את מסעם של ארבעה דורות שגדלו בצל השואה. ארבעה דורות של ניצולים, מספּרֵי סיפורים ומשמרֵי זיכרונות, שהחליטו להנציח את העבר ולמלא את ההווה בחיים.
אסתר ספרן פויר ניהלה קרוב לעשור את "Sixth & I" — מרכז תרבותי לאמנויות, רעיונות ודת וכן בית כנסת. מתגוררת בוושינגטון די־סי עם בעלה ברט. הם הורים לשלושה — פרנקלין, ג'ונתן וג'ושוע, וסבים לשישה נכדים.
"אסתר ספרן פויר כתבה סיפור גלוי לב, כואב ומרומם רוח על החיים אחרי טרגדיה. מעל לכול, זהו שיר גאולה למשפחתה ולעַמה. כולם צריכים לקרוא אותו." ג'פרי גולדברג, העורך הראשי של אטלנטיק
"חיפוש מסמר שיער אחר האמת במשפחה שחיי היומיום שלה עמדו בצל השואה." פארייד
"אסתר ספרן פויר היא מספרת־סיפורים מבטן ומלידה — ואיזה סיפור היא מספרת! הסאגה המשפחתית שלה מצדיעה לכושר העמידה האנושי, בסיפור שכולו לב ונשמת חיים. התרופה המושלמת לעידן הציני שלנו. אהבתי." קייטי מרטון
