בין שני הרים – דן מירון

״פרץ הכניס את ביאליק ל׳קודש קודשיו׳, ׳מעבדת׳ היצירה שלו. כלומר, הוא פתח לפניו את דלת חדר העבודה שלו, קרא לפניו טקסטים, וביאליק התבקש לחוות דעה, לפרץ היה אמון מלא בטעמו ובחושיו הספרותיים. כך נעשה המשורר העברי עד־שותף לחיי היצירה של הנסיך היריב. הלה רחש לו אמון כה רב, עד שגילה לו כמה מתוכניותיו היצירתיות , דבר שאיש, להוציא אולי מקורבים אחדים, לא הובא בסודותיו״.

במסה בת שלושה פרקים, בין שני הרים , זוגות סופרים: קרבה, ריחוק וחיכוך יצירתי, חושף דן מירון את זיקות היצירה אצל ארבעה מן היוצרים היהודיים המודרניים המרכזיים: חיים־נחמן ביאליק, יצחק ליבוש פרץ, שאול טשרניחובסקי ואורי-צבי גרינברג. מירון מתחקה כאן אחר קריאתו של סופר בכתביו של סופר אחר בן זמנו, ומניח את עקרונותיה של אוריינות טקסטואלית עקיפה: קריאה בעיניו של אחר. בתוך כך הוא משמיע שוב את קולה של השירה העברית והיידית, במלאת כמאה שנה לערך מאז כתיבתה: מהי הירושה האסתטית שהותירו מנסחיו של הביטוי העברי הספרותי המודרני? והאם ניתן עוד להיכנס בשערי יצירתם?

לספר מצורפת הקדמה מאת לילך נתנאל, שעניינה החניכה הרגשית שהציעה הספרות היהודית מודרנית לקוראים בני זמנה, וגלגוליה של חניכה זו בקרב קוראים מאוחרים.