כבר כשראה אור קובץ השירה הראשון שלו, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (1993), נדמה היה כי תמיר גרינברג עתיד להיות מבכירי השירה העברית בדורו. שני ספריו הבאים, על הנפש הצמאה (2000), והרואין, הישארות הנפש (2017), קיימו את ההבטחה והעמידו יחד גוף יצירה משוכלל, מדויק ורב יופי, יוצא דופן באופיו ובטיבו. גוף יצירה זה מכונס כאן כולו ומציע לקוראי השירה העברית הזדמנות להיחשף אליו במבט מקיף.
מתח מתמיד בין הגופני לרוחני, בין הרגשי לאינטלקטואלי, בין הפיזיקה למטפיזיקה ובין האהבה למוות מניע את יצירתו של גרינברג ומעניק לה את כוחה. אף על פי שאינו נמנע משאיפה לשגב רומנטי, ואולי גם מצימאון מיסטי, שיריו קשורים קשר אמיץ בחיים הארציים, המוחשיים. כך, לצד שירים של חמדה ושל שמחה ארוטית, שהם מן החושניים והעדינים ביותר בשירת האהבה הישראלית, שירתו ספוגה בהשכלה ובידע, ונשענת לא מעט על מדעי הטבע, על ההיסטוריה ועל מסורת הספרות המערבית.
תמיר גרינברג הוא בן נאמן למסורת הרציונליות, התוהה בדרך השכל על היש החומרי והנפשי, ובה בעת ממשיך את המסורת ההומניסטית, הנסמכת על חשיבות היחסים שבין אדם לרעהו, חרף הכאב והאובדן שהם טומנים בחובם. בין כל אלה חייב המשורר להלך כמי שמהלך בין הטיפות. גרינברג מצליח לעשות כן בזכות שליטה מעוררת השתאות בשפת השירה, שבה הסדר המוזיקלי מאזן את המסר, טרגי או לוהב ככל שיהיה, וסופו אמירת כן לחיים, לאדם ולאהבה.
לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה מאת דן מירון.
תמיר גרינברג, יליד 1959, הוא אדריכל במקצועו, משורר ומחזאי, תושב תל אביב. יצירותיו תורגמו, בין השאר, לאנגלית, לערבית, לגרמנית ולספרדית, ומחזותיו הועלו על הבמה בישראל, בארצות הברית ובאירופה. גרינברג הוא חתן פרס ראש הממשלה לספרות בשנים 2000 ו-2009.
דן מירון הוא מבכירי חוקרי הספרות בישראל, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מחקריו הרבים בספרות עברית ובספרות יידיש זיכו אותו, בין השאר, בפרס ביאליק לחוכמת ישראל, 1980, ובפרס ישראל לחקר הספרות העברית, 1993.
ספרי תמיר גרינברג המכונסים בקובץ זה:
דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת | הוצאת עם עובד, 1993
על הנפש הצמאה | הוצאת עם עובד, 2000
הרואין, הישארות הנפש | הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2017
