לֹא הָיִינוּ אֲמוּרִים לְבַטֵּל זֶה אֶת זֶה?
לִגְוֹעַ?
לִהְיוֹת בְּמָטוּתָא שֶׁל אַיִן וּתְהוֹם?
הָיִינוּ גַּם הָיִינוּ.
אֲבָל אָכַלְתְּ מִפִּרְיִי וְאָהַבְנוּ אֶת הַנָּחָשׁ,
אֵין לְנַחֵשׁ בִּלְעָדָיו זְרִיחָה,
שְׁקִיעָה, בֹּהַק עַפְעַפַּיִם שְׁבוּיֵי עֹנֶג,
אֲסִירֵי תַּאֲוָה.
שום דבר אינו צפוי בשירתו של יוסף עוזר. בטלית העתיקה, על פסיה השחורים, הוא רואה ברקוד דיגיטלי, "כִּי נָקַב גַּם אֱלֹהִים מְחִיר", ובשטר כסף ארץ־ישראלי ישן - "חַיֶּלֶת נָשְׂאָה תַּפּוּזִים / גְּלוּיִים, וּשְׁנַיִם נִסְתָּרִים, / רַק מוּל הָאוֹר יִתְגַּלּוּ". ארוטיקה עזה מתחככת בשיריו בהלכות קדושה, והפיזיקה המודרנית מאירה את המיתי. מן העולם הערבי הוא לומד פיזיקה, אופטיקה, אתיקה; מהשירה העברית הוא יונק שמש, נוף הרים, רגבי אדמה וספקות.
נדמה כי ראייה מפוכחת ותחושת צדק מניעות את התנגדותו של עוזר לכל קיבעון מחשבתי. בעולם החרדי, שאליו פנה לזמן־מה בעקבות טראומה במלחמת יום הכיפורים, הוא מצא מקור לחוכמה עמוקה ולטִרדה פילוסופית, אבל גם גזענות מובנית ועיוורון מוסרי, ועל אלה הוא מצביע ללא מורא. העולם היהודי־ערבי שממנו בא אינו מושא לנוסטלגיה או למחאת קיפוח, כי אם להפך. באחד מ"שירי בגדד" הוא כותב: "כְּשֶׁהָיְתָה נִדָּה, הִזְהִירוּ אוֹתָהּ לֹא לָגַעַת בַּבָּצֵק וְלֹא בַּפְּרָחִים, / כִּי הַבָּצֵק יִבֹּל וְיָמוּתוּ הַפְּרָחִים. // אֵיךְ בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּצֵק תָּפַח יָפֶה וְהַפְּרָחִים, / וּשְׁנֵי שִׁירִים אִמָּא כָּתְבָה. שְׁנֵי שִׁירִים!".
אבל לא האמירה הישירה היא עיקר שירתו של עוזר, כי אם לשונו רבת ההבעה והמפתיעה תמיד, הממזגת תעוזה מודרנית בלשון חכמים, רגישות מקומית בהשכלה אוניברסלית, פיוט מתנגן בשבירת צורה. כל אלה כֵּלים בידיו לניסוח המרחב שבין תהייה לאמונה, בין יצר לאהבה, בין דיבור לשתיקה. "הַסְּטָו מִתְעַרְעֵר, הֶעָלִים נוֹשְׁרִים", הוא כותב, "דַּי בַּשּׁוּרָה הַזּוֹ וְכָל הַשְּׁאָר / כִּסּוּי מְיֻתָּר".
