לחישת הארץ לשמים – חוה פנחס-כהן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג.

במשך יותר מארבעה עשורים של יצירה רציפה קנתה לעצמה חוה פנחס-כהן מקום משלה בשדה השירה העברית, ואף הטביעה בו חותם שרישומו מתברר אט אט, ככל שהתרבות הישראלית מוכנה לקבל את הסתירות שבתוכה ולנסות לאחות את קרעיה המובנים. פנחס-כהן היא מהראשונות במשוררות דורה אשר ניסתה לגשר בין הזהות היהודית, המסורתית והדתית ובין זו הפמיניסטית, הבועטת במוסכמות, והנכונה להעלות על נס את המיניות הנשית. ביצירתה מתקיימת תנועה מתמדת בין מציאוּת למיתוס, בין אמונה לתשוקה, בין זכר השואה ובין בקשת חיים עיקשת, בין ההגותי לחושני. 

אסופה מקיפה זו, הרואה אור במלאת שנה למותה של פנחס-כהן, מציגה את מיטב שיריה, החל במוקדמים ביותר וכלה בשירים מן העיזבון, שטרם פורסמו.