נכון לכתיבת שורות אלו – נמרוד שיין

האהבה שלי היא רכבת שירדה מהפסים
וְהִיא מַמְשִׁיכָה לִשְׁעֹט בַּשָּׂדוֹת.
נִיחוֹחַ עוֹר הָעֵשֶׂב הַנִּקְרָע בַּנְּחִירַיִם.
הַנּוֹסְעִים נִדְהָמִים,
מַדְבִּיקִים אֶת הָאַף לַזְּגוּגִית.
אֶחָד – כְּמוֹ מִי שֶיָּצָא מִדַּעֲתוֹ – נִשְׁעָן לְאָחוֹר,
עוֹצֵם עֵינַיִם בְּעֹנֶג מָתוֹק.
אַחֵר, מְבֹהָל, מַשְׁקִיף קָדִימָה וְצוֹעֵק:
"זְהִירוּת – מָצוֹק! מָצוֹק!"

נמרוד שיין הוא טרובדור של שירי אהבה. את פניה הרבות, על תענוגותיה ועל ייסוריה, הוא בוחן בכתב ידו הבהיר, הדיאלוגי, הנע בין הפרוזאיות של היומיום ובין הליריקה העדינה החבויה בשגרה. שירי הספר עוסקים גם ביחסים עם הורים וילדים, וביחס בין אוטוביוגרפיה לבדיה, בין דיבור עם אלוהים לפנייה פנימה, בין כוחות הנפש המבקשים להיקרע ולהרחיק ובין הכמיהה התמידית להרגיש שייך. כבספריו הקודמים, בנכון לכתיבת שורות אלו שיין מעמיק בחקר הקִרבה, הארוטיקה והאינטימיות, על שלל גווניהן.