התחנה – ענבל דיסקין

יוֹם אֶחָד הִרְגִּישׁ אִישׁ שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לָצֵאת מִן הַבַּיִת וְלַחְצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ. הוּא הֵסִיט אֶת הַוִּילוֹן, סָגַר אֶת הַחַלּוֹן וְצָעַד לַתַּחֲנָה, שָׁם עָמְדוּ אֲנָשִׁים רַבִּים בְּהַמְתָּנָה. 
אִישׁ מְחַכֶּה כְּבָר זְמַן רַב לָרֶגַע הַנָּכוֹן שֶׁבּוֹ יוּכַל לִנְסֹעַ לְמָקוֹם אַחֵר, מַתְאִים וּמֻצְלָח יוֹתֵר.
אֲבָל לִפְעָמִים קַר לוֹ מִדַּי וְלִפְעָמִים חַם, לִפְעָמִים הוּא מִתְלַבֵּט וְלִפְעָמִים סְתָם מִתְעַצֵּל. מָתַי אִישׁ יֵצֵא סוֹף־סוֹף לַדֶּרֶךְ? וּמָה הוּא יְגַלֶּה אַחֲרֵי צַעַד אֶחָד קָטָן? 

הַתַּחֲנָה, מֵאֵת הַסּוֹפֶרֶת עִנְבָּל דִִיסְקִין בְּלִוּוּי אִיּוּרִים שֶׁל אָבִיהָ פְּרוֹפ' אָבִי דִיסְקִין (בֶּרְטִי), הוּא סִפּוּר מָשָׁל לִגְדוֹלִים וְלִקְטַנִּים עַל הַחִפּוּשׂ אַחֲרֵי הָאשֶׁר וְעַל הַהֲבָנָה שֶׁלִּפְעָמִים הוּא נִמְצָא מַמָּשׁ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה. 

זֶהוּ סִפְרָהּ הַשִּׁשִּׁי לִילָדִים שֶׁל עִנְבָּל דִיסְקִין, מְחַבֶּרֶת לְהַקְשִׁיב לָרוּחַ: 'שִׁירִים שֶׁנָּסְעוּ וְחָזְרוּ', שֶׁזָּכָה לְשִׁבְחֵי הַבִּקֹּרֶת:  "עִם הַדִּיסְק הַמְּצֹרָף אֵלָיו, הַמֵּכִיל לְחָנִים שֶׁל שְׁלֹמֹה גְרוֹנִיךְ וְקַרְיָנוּת שֶׁל מְנַשֶּׁה נוֹי,
אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִזָּכֵר בְּהַכֶּבֶשׂ הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁל יְהוֹנָתָן גֶּפֶן וּבְסִפְרוֹ שֶׁל יְהוּדָה אַטְלָס וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי." 
(בַּר חָיוּן, הָאָרֶץ)