אנטומיה של פסיכולוג בינוני

בשנות השישים מה ידענו מה זה פסיכולוג. מי שמע על זה בכלל. מי שבכה, בכה לבד. לא ראינו לא שמענו.
חילקנו את העולם לחזקים וחלשים.

חשבנו בתמימותנו, שמי שנשבר הוא לא מספיק גבר ואין לו מקום בינינו.
היינו צעירים אמיצים וטיפשים.

הרבה מהמחשבות שלי שמרתי לעצמי. גם בקיבוץ לא מצאתי עם מי לדבר.
אני חושב שזו אחת הסיבות שבגיל ארבעים, כשיצאתי ללימודים, בחרתי ללמוד פסיכולוגיה בגבעת רם.

מה אתם מתפלאים, למג"ד צנחנים אסור להכיר את פרויד, יונג ואדלר?
לא המשכתי לתואר שני כי אני צריך זמן לעצמי ולמחשבותיי.

כמרכז ענף הפלחה בקיבוץ, כשאני צריך זמן לעצמי אני עולה על הטרקטור, רואה את האדמה נפתחת לתלמים חרושים, ונפשי נפתחת מול שמי התכלת בחופש להיות אני עצמי ולא שום דבר אחר.

המלחמה האחרונה חשפה אותי לכאב לא מוכר.
נכון, הפסיכולוגים שבאו לגדוד יום לאחר הקרב בחווה הסינית עזרו לנו. הם היו שם בזמן אמיתי, כאשר פצעי הנפש מדממים והכאב הצרוב בתודעה אינו מרפה.

באותו לילה היה חשוב לפרוק את אימת המוות, להתחלק בכאב על אובדן חברינו שהלכו ולא ישובו.
כן, היה חשוב גם לבטא את הזעם במילים. אם מדברים יש פחות סיכוי שאיזה חרא יילך ויהרוג שבויים.

לקח לי איזה שנתיים להבין שהפסיכולוגיה מוגבלת. גם חיים שלמים לא יספיקו כדי שאצא מהמוות שנמצא בתוכי.