השם

עמליה (מָלָה, אֶמילי, אֵיימי), צלמת לשעבר החיה בשנתיים האחרונות בקרב החוזרים-בתשובה בירושלים, ומתפרנסת ממלאכת אריגת טליתות – מסיימת במשך 50 הימים של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, אריגה של פרוכת עם צירופים קבליים, ובלילות היא כותבת וידוי-דברים "לשם", שהוא הנמען האחרון שנותר לה, לאחר שנשמטו כל אחיזותיה בעולם, ולאחר שהתירה את אירוסיה עם ישעיהו, החוזר-בתשובה ששידכו לה.
כשתשלים וידוי-תיקון זה (שהוא הטקסט של הספר), היא מתכוונת להתאחד עם נמענה "השם", בקורבן של התאבדות אירוטית גואלת, כמין שעיר-לעזאזל.
לפני שנתיים היה דומה שמצאה מנוחה לנפשה בפנימייה-מידרשה של חוזרות-בתשובה, שאליה ברחה מעצמה, ומעברה, לאחר התמוטטות וניסיון התאבדות.
השָׁב אמור, לפי 'הילכות תשובה', למחוק את עברו, לגלות ממקום מגוריו, לשנות שֵׁם, "כלומר: אני אחֵר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".

את עמליה רודפים כל שמותיה וזהויותיה מעברה, ואף ההיסטוריה השתוקה של הוריה, פליטי השואה, ובמיוחד של אביה, שאשתו הראשונה מָלָה – שאת שמה היא נושאת ובצילה היא חיה – התאבדה במחנה-ריכוז.