לשתות מהים של עזה

הלוואי שהיתה טובעת בים, אמר יצחק רבין ז"ל על עזה, בשנים שלפני "ההתנתקות", ובכך שיקף גישה ישראלית לרצועה זו על כמעט מיליון אנשיה – אותו "קן צרעות" שמוטב שלא היה משהיה, שעדיף להשכיחו, להדחיקו, להינתק ממנו, שהרי אינו אלא העזאזל המקוצר ("לך לעזה"). אבל במחנות הפליטים, בשכונות העוני של עזה – שישראלי הכיר דרך חלון הג'יפ המוגן או חדרי החקירה של השב"כ – חיים אנשים שראוי וחשוב להכיר אותם.
עמירה הס הלכה לעזה וחייתה שם במשך כשלוש שנים, מקפידה תמיד שהכל יידעו שהיא ישראלית ויהודיה, וכך המשיכה גם בתקופת כתיבת הספר הזה. התוצאה: ראיה מרתקת של עזה דרך עיניהם של אנשים חיים; עזה של אנשים בשר-ודם, בעלי זהות אישית וביוגרפיה, במבט 'מבפנים' – כי הרי אין להכיר חברה ואין לדווח על הקורה בה אם לא גרים בתוכה – אך גם 'מבחוץ', מבט של ישראלית, עם שאלות של ישראלית. וכך, הספר הזה מספר סיפור נדיר, בלתי-נמנע עבור כל מי שמבקש להיות ישראלי מודע, סיפור שמאחוריו התהייה, מה בדיוק קרה לאדם העזתי בכפל השלטון הישראלי-פלסטיני; כיצד התמודד, בצד הבעיות הקיומיות הקשות שיש לו, עם בעיות זהות והשתייכות מורכבות פי כמה. ושאלת השאלות: האם השינויים הפוליטיים יחוללו גם שינויים פנימיים, אולי אפילו אצלנו – כי עזה, לדידה של עמירה הס, "מקפלת בתוכה את כל תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מגלמת את הסתירה המרכזית של מדינת ישראל, את העצב הפתוח שלנו".