נוכחים נפקדים

בכל כוח הריאות. כפות הידיים בזוויות הפה: עאאאסם!
מן ההרים סביב חוזר אלי ההד. עצי האורן נדים לי.
המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עאסם...
אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה אולי טעיתי בחרוב.
בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר, וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם, ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז`ו שלי, שכבר איננו עול דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע.

חייבת להיות דרך אחרת ... לא יתכן שזאת הדרך המוליכה אל הכפר. כי אם חיים שם אנשים, ואפילו הם אנשים שאינם, חייבת להיות דרך אחת נסבלת שבה ילכו ויבואו.
פתאום - קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עאסם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב.

מחכה רגע, עד שימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו.
המלים נכללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות. הד הרים כהרים. שוב אני קורא, מנסה להעביר דרך שם הקצר, עאסם, גם את הבקשה שיבואו לחלץ אותי, גם את הזעם על המבוך והתעיה, ומהרהר, בין צעקה להד, שאפילו בארץ כה קטנה כישראל, די שתניח כף רגל מחוץ למסלול המוכר לך, וכבר אתה נשאב לתוך האבסורד.

האיש האחר ממשיך לקרוא אלי. כבר התחלתי ליהנות קצת מן המשחק. אולי גם הוא יחד אנחנו לומדים להפריד את המידע מן התהודה. לי יש הזדמנות לשמוע כיצד (...) מתנגשים ומתכתשים ההדים הנפוחים שלנו הרחק כל כך מאיתנו. כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בנסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי יער.
הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה... על כורחי נזכרתי באגדות ששמעתי על אנשי הכפר הזה שהם מופיעים פתאום בתוך בית שהיה ביתם: שלפעמים אתה פותח לתומך את דלת הבית, והם יושבים שם, על המיפתן, ובראותם אותך הם קמים לאיטם, ומתרחקים.