נערי האוצר

״אתה זוכר אותי?״ שאלה רחל את אורן. משהו הבהב במוחו, ניצוץ קצר שכבה.
״טוב, למה שתזכור?״ אמרה ונימה של מרירות התגנבה לקולה, ״אתה השתחררת מהצבא ויצאת לחיים באזרחות. אני באותו הזמן הייתי מאושפזת בבית החולים. מתחיל להיזכר מי אני?״

שתיקה. לרגע אורן איבד את הביטחון העצמי.
”בבקשה תזכירי לי,״ אמר.
לרגע היססה בתשובה. בטון שלו, כשעיניה מביטות בו, אמרה, ״נו, איך לא זוכר? אני אחת מהבנות שנפצעו בהפגזה.״
״אוי, באמת?״ אמר בהפתעה, ״את בסדר? מוזר, אבל אני לא זוכר אותך.״

אישה שמעולם לא התגברה על טראומת הפגזה ברמת הגולן.
גבר בן הדור השני, המזהה את חיוכו של אייכמן בכל אשר ילך.
מדען באחרית ימיו, המתקומם כנגד הזקנה והחולי, ובן הקיבוץ, העושה עסקים חובקי עולם, אך נשאר תמיד קיבוצניק בנשמתו - אלה הם כמה מגיבורי נערי האוצר, קובץ סיפורים ישראלי מאוד, שנוסטלגיה ופיכחון משמשים בו בערבוביה.

בעין בוחנת, בלב אוהב ובעט בוטחת משרטט יוסי עוזרד עולם הולך ונעלם, וגם את המציאות - המהירה, קצרת הרוח והתלושה שבאה במקומו.