על חוף צזיל

"הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן"

כך, בבהירות ובישירות, נפתח הרומן הקצר החדש של איאן מקיואן.
וכך הוא גם נמשך כשהדברים אצל בני הזוג, אדוארד ופלורנס, מסתבכים והולכים – בהיר וישיר ולא מתחכם, סומך על אמנות הסיפור הקלאסית הישנה-נושנה שלא תחמיץ שום גוון בסיפור האהבה העדין של השניים, שנועד להיות מושלם והשתבש.

ומה מפתיע ומהנה להיווכח עד כמה מוצדק פה האמון הזה, חרף כל המשברים, הטלטלות והחידושים שידע הרומן בעת החדשה.

כי באמת, כמעט התגרות היא במאמצי המודרנה והפוסט מודרנה, ההצלחה הזאת של מקיואן לכתוב יצירה כה רעננה, קולעת ועמוקה בכלים שגדולי הסופרים שברו אותם מזמן: עלילה מרתקת מסופרת כהלכתה, דמויות נוגעות ללב, ריאליזם בוטח בעצמו, ענייני אבל גם פיוטי, והומור ואירוניה שאין בהם שמץ של התנשאות וציניות.

ובאלה עולה בידו לצייר לא רק דיוקן אינטימי מאין כמוהו של אהבה  ושברהּ אלא גם תמונה חברתית מדויקת, אנגלית מאוד, של דור  – הדור של שנות השישים המפורסמות.