הציפורים

הֵגֶה יושבת כל היום וסורגת סוודרים. עליה לפרנס לא רק את עצמה, אלא גם את מתיס, אחיה הצעיר המכונה “הגולם״. הם גרים בבקתה מבודדת בכפר נורווגי ליד האגם.
יום אחד מתיס מגלה שהחרטומנים שינו את מסלול נדידתם והם עפים עכשיו ממש מעל הבית של הגה ושלו. מתיס נרגש. כיצד זה קרה? מה זה אומר? אבל הגה טרודה במטלות היום־יום ורק מעודדת אותו לצאת למצוא עבודה.
מתיס מתבלבל בין האנשים “החזקים והחכמים“, הוא משתרך מאחור ונאלץ להתהלך לבדו עם מחשבותיו המתפתלות. רק בשעה שהוא יושב בסירתו וחותר, יורדות המחשבות הישר למשוטים בפסים סדירים. בעידודה של הגה הוא הופך את סירתו למעבורת, יושב שעות באגם ומחכה.

עולמו הפנימי של מתיס עשיר ודמותו נחקקת בזיכרון. קשייו להתנהל בעולמם של “החזקים והחכמים״, כמו גם תושייתו, חודרים אל הלב פנימה. היער, הציפורים, תנודות הנפש, כל אלה מתוארים במילים פשוטות וכמו חיים בתוכנו ממש. אלא שמעל המילים הפשוטות כמו מרחפת כל העת אימה דקה. האימה והפשטות כרוכות זו בזו והולכות ומסתבכות, ממש כמו מחשבותיו של מתיס.
טאריֵי וֵסוֹס, 1970-1897, הוא אחד מגדולי הסופרים הנורווגיים במאה ה־20. הציפורים ראה אור בשנת 1957 ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. יצירת מופת נוספת היא ארמון הקרח, שתראה אור בתרגום חדש בסדרת ספריית פועלים- סיפורת.