כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק - מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות - מחליט לצאת למסע בארצות-הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו. השנה היא 1960. סטיינבק, שנולד בחוף המערבי וחי רוב חייו בחוף המזרחי, רוצה בגילו המתקדם (לדבריו) להכיר מחדש את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו - אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן ושקול - ומתחיל לחפש לאורך אלפי קילומטרים את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית. סטיינבק מבקש לפגוש אנשים, לשמוע אותם, להבין מה מעסיק אותם. מתברר לו שרק מעטים עוסקים במשהו חוץ מאשר בקיום הפיזי השגרתי שלהם. רק מעטים מתמצאים בפוליטיקה או מתעניינים בשאלות של מוסר, מעטים עוד יותר חושבים על העתיד או דואגים לו, וכמעט אף אחד אינו רוצה בשיחה מרחיבת דעת החורגת מהקלישאות הנאמרות בין זר לזר. במהלך המסע הארוך, סטיינבק נותן באמריקה סימנים הרלוונטים לה עד היום: היעלמות הדפוסים המקומיים לטובת אלמנטים גלובליים - בשפה, באוכל, בארכיטקטורה, בביגוד, ובעצם בכול; הזנחת מרכזי הערים הישנים לטובת טיפוח פרוורי שינה חסרי ייחוד; חוסר מודעות לאסון האקולוגי שטומן בחובו הזלזול באשפה המצטברת; וכמובן - האדישות האינטלקטואלית שמרדימה את אנשיה. סטיינבק, אוהב גדול של ארצו, מתמודד עם הרעות החולות שנגלות לו בעזרת חוכמה והומור, ובעיקר - בעזרת כתיבה צלולה, מדויקת וחריפה שמאפשרת לו ללכוד את כל קשת הרחשים הנעלמים של ארצות הברית, כמו את נופיה. ובתוך כך הוא מגולל כמה סיפורים המשתלבים להפליא זה בזה: סיפור מסע, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין אדם לכלב שלו, וסיפור התבוננותו הייחודית והמורכבת של אחד מגדולי סופרי אמריקה בארץ מולדתו, בשנים שבהן התגבשה בדמותה המוכרת לנו היום. ג'ון סטיינבק כתב ספרים רבים על אמריקה, חלקם תורגמו לעברית, ובהם "ענבי זעם" ו"קדמת עדן". תרגום הספר מאנגלית: צילה אלעזר
