סיפורים – בריס דיגיי-פנקייק

הסופר האמריקאי בריס דיג'יי פנקייק מת בירייה בגיל 26, לאחר שפרסם שישה סיפורים קצרים בלבד. דמויותיו, אנשי חבל האפלצ'יה במערב וירג'יניה, מאכלסות את הסיפורים הקשוחים, המותחים, הצלולים שראו אור בספר רק לאחר מותו. הוא העניק להן, אולי לראשונה בספרות, פנים אנושיות מאוד:

באדי קשה היום, הכבול אל חיי כריית פחם שאהובתו אינה יכולה לשאת; המסַפּר חסר השם של "חֶדר לַנצח", שגדל בסדרה של בתי אומנה חסרי אהבה; הנער בּוֹ, שבעל כורחו יוצא לציד עם הגברים ששותים וחוגגים את מותה האלים של הקטינה שכולם שילמו לה עבור מין; הרוצח הסדרתי הרדוף; אוֹטי, נהג המשאית שחוזר אל המשפחה שלא הייתה שלו מעולם. ולבסוף, הוליס הצעיר, שירש את החווה המשפחתית וגם את הוריו החולים, וכמו הדמויות האחרות של פנקייק, מאפיינת אותו השאיפה התמידית לטוב, כנגד המשיכה המפתה של האפלה הפנימית. במרבית הסיפורים האלה יש רובה ויש ויסקי ויש תשוקה לשינוי, כמעט מכל סוג.

עוצמת כתיבתו וסגנונו של פנקייק הועמדו בשורה אחת עם אלה של ענקי הספרות של המאה ה־20, כגון ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס ופלנרי או'קונור, וספרו היחיד נחשב היום יצירת מופת של הסיפור האמריקאי הקצר. "אני נותן את מילתי שהוא בלי ספק הסופר הטוב ביותר והכן ביותר שקראתי מימיי," כתב עליו קורט וונגוט, "רק נדמה לי שזה כואב מדי ולא מהנה בכלל להיות עד כדי כך טוב. אני ואתם לעולם לא נדע".