עזוב אותי

בעולם הספרות ישנם ניסים ואגדות. נובלה צנומה זו, אשר נעדרת כמעט מתולדות הספרות, נוצרה בהבזק יצירתי עתיר ייאוש והשראה. ספרה היחיד של מרסל סובאז'ו, סופרת צרפתייה שחיה בתחילת המאה ה־20, נכתב, פורסם והוכתר כיצירת מופת זמן קצר לפני מותה משחפת. הספר הוא ניסוי מדעי מושלם, הבוחן את התמורות שחלו במושג האהבה בחלוף הזמן. ״עזוב אותי״ מנחית עלינו את הבשורה הבאה: מושג האהבה הוא היחיד שאינו משתנה ממאה למאה. אהבה היא על זמנית, חוצה אופנות ועידנים; דבר קבוע.

״עזוב אותי״ פורש בפנינו בקשה מתמשכת לאהבה, בדמות דחייה. זהו קונפליקט פנימי של הלב: תחינה אל האהוב לא לעזוב, ובאותה נשימה סירוב להתמסר. בין כותלי בית החולים, בעודה נאבקת במחלתה, גיבורת הספר מספרת, מטיחה וזועקת רגעים עם אהובה שהיו וחלפו; חורטת אותם במחשבותיה ובקול רם באוזני הסובבים: אוסף רגשות כמוסים שהיו חבויים במשך שנים ועתה מתגלים כאהבה נכזבת. שום דבר נוסף לא נכתב בין השורות – רק כמיהה, חרטה, זיכרונות ופרידה.