מאחורי כל בן־זונה מסתתר אביר. גם זה ששיחק בכן, זה שלא התקשר למחרת, גם הוא בסופו של יום רוצה אהבה. איך אני יודע את כל זה? כי אני זה הוא.
“So, will you miss me?”, היא שאלה אותי, חותכת בסכין מנתחים את התסריט. ידעתי שאני בסרט, שזה ייגמר בבום. הרגשתי שאני נוסע על הכביש הכי מהיר בעולם עם הכלי הכי פצצה שיש, הים מולי ומוזיקה שאני הכי אוהב בפול ווליום, יודע בוודאות שבסוף הדרך יש קיר ושאני נכנס בו בוודאות, אבל אין סיכוי שאני יורד עכשיו. אין סיכוי שאני אפילו ממצמץ. זה מה שרציתי כל הזמן. את הזהב הזה, את אוצרות אדמת 'אל דוראדו' הנעלמה. רק לפני כמה ימים ישבתי עם תומר על החוף הקריבי של מקסיקו והכנתי ג'וינט שנראה כמו אחד שצ'ה גבארה גלגל לפידל קסטרו. "תעשן, תעשן," תומר הביט אליי וחייך, "גם ילדות קטנות מעשנות." והנה היא פה. כל כך יפה וכל כך שלי. כמעט שלי. כמעט אהבה. הרגשתי כמו השאהידים, שכשמתגבשת אצלם ההחלטה למות זה הופך אותם לסוג של גיבורי־על. ועכשיו גם אני סוג של שאהיד – החלטי, נחוש ולא מפחד משום דבר. כי שום דבר טוב כבר לא יכול לקרות לי. אפילו הבחורה המיוחדת הזאת שהקסימה אותי כל כך הייתה רק תזכורת לזה שהפרס נמצא מאחורי חלון הראווה של חנות שלעולם לא תפתח. כל מה שנותר לי הוא לזיין כל מיני סוגים של שרמוטות חסרות משמעות ולחשוב שאני נהנה מהחיים עד שאני גומר והקור חוזר להשתכן במצולות לבי. הנה אני מריח את צחנת השאול אך נושם אוויר פסגות. החכם הטיפש מכולם אשר קרוב לתחתית אבל מרגיש על גג העולם. אני כדור אש מתפרץ שאיש לא יכול להדוף. אני שאהיד, אני סופרמן של הסוף.
